את מתחתנת סוף כל סוף! כל כך חיכית  לרגע הזה כל כך תכננת בפרטי פרטים את התפריט , איך תראה החופה מה הרב יגיד, אילו שירים יהיו באיזה צבע יהיו המפיות על השולחן וכו'  הכול מוכן!!
לרגע הזה פיללת ל ח ת ו נ ה . כולם מגיעים מסתכלים בהערצה את הכי מאושרת בעולם השגת את המטרה שלך את נשואה
בשירו  "לוקח את הזמן", שמתאר הסתכלות על זוגיות ממבט של אחרי גרושים או פרידה, כותב עופר בשן "לכל הכלות מסתירים ת'עיניים זוגות זוגות טובעים במבול "
החתונה,  המחויבות, בעיניו היא מבול = בלבול קושי , כלא , וויתור על רצונותיי הוא ממשיך שם ומתאר את עצמו לבד
" אתמול הרחתי, ריח של חופש
ו.. עכשיו אני לגמרי מסטול"
לבד בלי מחויבות בלי בן\בת זהו החופש האמיתי
"איך פעם רציתי
איך פעם ביקשתי
תמיד
לוותר לוותר לוותר
אנשים רבים, כאלה שהתחתנו וכאלה שעדיין לא, חושבים כך. חתונה בעיניהם היא הצגה, וכשנגמרת ההצגה, פתאום מתגלה הכל. פתאום מרגישים מחנק, שטעינו, שאנחנו מוותרים על רצונותינו
פתאום אחרי כמה חודשים עולה השאלה המתבקשת איפה אני בכל המערכת הזאת
וכשאכן החתונה היא המטרה, וכל העיניים נשואות לתאריך , או לכך שהזמן עובר ואני לבד כשכולם כבר נשואים עם ילדים ומה קורה איתי?  הדברים החשובים מטשטשים. וההסתכלות האמיתית על חיי זוגיות ומשפחה מתעוותת
מסופר שכשהרב אריה לווין התחתן, לא הייתה לו אפשרות לקנות מתנה לאשתו. אז במקום לחיות בצער על המצב, הוא אמר לאשתו שהמתנה שהוא ייתן לה תהיה שווה הרבה יותר מכסף והיא מתנת הוויתור
עופר בשן רואה את הוויתור כהקרבה וכקורבן. תמיד אמרו לו שהוא צריך "לוותר לוותר לוותר"
כשאתחתן : " אפסיד את חברי" , "לא אלבש את הבגדים שאני אוהבת." "לא אוכל ללכת לחוגים שאני נהנית מהם." וויתור כזה גורם להסתכלות על זוגיות ועל משפחה כמשהו מאוס , חונק שמאבד את עצמי
חלק גדול מהרגשות אלה נובעות מתבניות מחשבתיות (פרדיגמות) שבנינו לעצמנו במשך השנים. וככל שנפרק אותם נראה שאין להם שחר, ויש אפשרות בזוגיות בריאה ונכונה לשלב גם את הרצונות